אוווף, יש את הרגעים האלו שאת לא מבינה איך נכנסת לתסבוכת הזו…
הסיטואציה – המתבגר הצעיר חזר כועס מהמסגרת. מדובר על ילד שמתחיל את גיל ההתבגרות וגם ככה רף העמידה בפני תסכולים שלו מעט מאותגר. מאידך גיסא – הוא מאוד מילולי וחד מחשבה.
אז איך דירדרתי את המצב ? טוב ששאלת 🙂
ביקשתי ממנו שלא יגרור את הכעס שלו מהבוקר עד ללילה, שימצא דרך להירגע לפני תחילת השיעור של אומנויות לחימה…
"יש שיעור של אומנויות לחימה?? יופי עכשיו בכלל לא יהיה לי זמן לנוח אחר הצהריים ולהיות קצת במחשב…" הוא התעצבן.
"אתה לא רוצה ללכת לשיעור?" שאלתי. "אני רוצה אבל אני ממש עצבני" (זה נאמר בצעקה, כמובן).
* פותחת סוגריים: בשלב הזה או רגע קודם, הוא סיפר לנו שהיתה פעילות של אוכל ללא גלוטן, והוא לא אכל כלום לארוחת צהריים וגם בבוקר עשו טוסטים עם קטשופ, והוא לא אהב, אז הוא לא אכל גם בבוקר כמעט כלום.... ** סוגריים נוספים: עלתה במוחי המחשבה לומר לו - "קודם כל בוא לאכול משהו", אבל אני תמיד זו שמייצגת בבית את התפיסה שאם הוא עצבני - הוא בטח רעב, אז הפעם החלטתי לתת לו להבין לבד שהוא כנראה רעב וכדאי שיאכל משהו... *** ניתן להבין שהניסוי הוכתר ככישלון, ולהלן הפוסט שמייצג את רצף הטעויות שלי שהביא לכך.
נדמה לי שכאן – כבר הייתי צריכה לעצור ולשאול אותו "מה אכלת היום?" כי מהכרות קצרה עם אמא שלו (להלן תיקרא – "אני"), והדימיון שיש ביננו למצבי רעב/עייפות – אנחנו נוטים להפוך לגורילות… אבל, כאמור – לא עשיתי את זה! 🙁
בעוונותיי אמרתי לו שהוא לא יכול ללכת לשיעור עצבני כל כך, ואם יצליח להירגע – אז הוא יילך.
הוא ענה לי שהוא רוצה ללכת אבל לא מצליח להירגע.
והנה הנקודה שבה ממש יצאתי "פיתה", ומכאן הכל רק התדרדר…. שכן, אני עניתי לו על זה – "אם אתה לא מצליח להירגע, אז אל תלך!" והוא ענה לי בצעקה "את לא עוזרת" (והוא כנראה גם צדק בשלב זה).
מפה לשם, הוא הסתובב והתיישב על המחשב, בזמן שהאחים שלו הלכו לשיעור. ואני כמו "הערס המחמם" של עצמי, מתחילה לגעוש – ורצף המחשבות המעיקות מתחיל לרוץ בראש…
– מה ?? אז הוא באמת לא יילך?
– כן, שלא יילך, אולי ילמד פעם שהעולם לא מחכה לו.
– מה בדיוק הוא יילמד מזה? כלום! רק שאפשר לוותר לעצמך וזה עובר חלק.
– שוב הוא נשאר מאחור, ונותן לאחרים להתקדם ואז יהיה לו קשה יותר להדביק את הפער…
– תיתני לו לוותר לעצמו ככה?
– טוב, אז רק תגידי לו שזה מאכזב שהוא מוותר לעצמו… אבל אז הוא יגיד ישר "אז מה ? את מאוכזבת ממני? אני מאכזב אותך?" או לחילופין "אני לא מבין אותך! מה את רוצה? אמרת לא ללכת אם אני עצבני, ועכשיו את אומרת שכן, מה את רוצה??"
ועכשיו תדמיינו שכמעט כל המשפטים הללו וחילופי דברים נוספים – אכן נאמרו…
והאכזבה – היא בעיקר שלי מעצמי… יצאה לי הגורילה… כן – זה מאכזב אותי: גם העובדה שהוא ויתר, אבל יותר מכך מאכזב אותי העובדה שאני לא יודעת עדיין איך לעזור לו להתמודד עם רף התסכול הנמוך הזה שלו….
וכשאני חושבת על האפשרות של להניח לו פשוט להיות, לא להעיר ולתת לו להמשיך ביום כאילו לא קרה כלום – זה קצת מרגיש לי כמו לוותר עליו ולא לוותר לו… כאילו להניח לו פרושו שלא איכפת לי מה הוא ייעשה או לא ייעשה, ואם אומר זאת, הלשון החדה שלו תדע יופי לומר לי "שזה בגלל שלא איכפת לי ממנו."
למה הכנסתי את עצמי למלכודת? סופר נני – מה עושים??? אם רק היתה לי איזו עינת נתן באוזן שתלחש לי מה לומר… איזה משפט שלה כמו "וואווו זה בטח מאוד…. {משהו משהו שאני לא יודעת להוציא לבד מהראש…} "
לפעמים, הגורילה הזו ממש מסבכת אותי!!