אני לא אמא היסטרית… אפילו לא קרוב.
כן, כן – ברור שיש דברים שהופכים לי את הבטן כאמא. אבל לכל אמא זה כך, לא?!
בכל אופן במסגרת ה- "לא היסטרית" שלי, כלולות תגובות שאינן מתרגשות ועושות דרמה מחבלות, נפילות, מכות, התרסקויות, ודומיהן….
אז כמובן שכבר חוויתי בעבר מצב שבו שמתי קרח, וזה יעבור עד מחר –
ו…. ברור שהתגלה שזה שבר 🙁 (למחרת במקרה הטוב, אחרי יומיים במקרה פחות אידיאלי)
ומאז – כל פעם כשמישהו מהילדים שלי נופל ומקבל מכה (ברוך השם יש 5 וגם הבת היחידה לא חוסכת נפילות), אני מוצאת את עצמי אומרת "תנוח/י, בוא/י נשים קרח, זה בטח כואב – בוא/י נחבוש את זה…" ועוד דומים…
מודה ומתוודה כי אף פעם לא עבר לי בראש לומר – וואי וואי זה בטח שבר בוא נרוץ לביקור רופא (רציתי לכתוב מיון, אבל אין בצפון מיון קרוב אז.. ביקור רופא – שגם הוא הפסיק לעבוד לתקופה וחזר רק אחרי מחאה שאולי מגיע לנו קצת תנאים פה בגליל)
יחד עם זאת, כל מכה רצינית (כביכול) – היא סיבה לחגיגה על המצפון שלי מצד הילדים האחרים…
הנשמות הטהורות שלי ישר טורחות להזכיר לי במגוון דרכים:
"אמא, את בטוחה שזה לא שבר??" (ספויילר: לא, השאלה עצמה מיד מערערת אותי ואז בדר"כ אני כבר לא בטוחה כמובן)
"אמא, את זוכרת שכבר קרה לך (יתכן ויותר מפעם) שאמרת שזה לא שבר??"
"אמא, אולי כדאי שתבדקי ליתר ביטחון… ממש כואב לה/לו"
ועוד מנגנוני בואו שבו לי על המצפון, ותערערו את התחושה המשגעת שאני אמא למופת –
זה בכלל שירות לציבור, כי הרי בכל זאת – קצת צניעות לא תזיק 🙂
אז כשהנסיכה שלי נפלה אתמול בחוג אקרובטיקה וקיבלה מכה חזקה ביד –
לא יכלה להזיז, לא יכלה להתקלח, להתלבש, או כל דבר אחר…
מיד נידבתי לה ראיית עתיד – שזו מכה, זה יעבור… וגם אולי רמזתי שלא צריך לעשות דרמה מכל דבר…
למחרת – עדיין היד כואבת ולא בתזוזה, מצב הרוח – דווקא אחלה.
מחשבות:
1. יש מצב מתפנקת, ועייפה לא בא לה בית ספר…
2. נגיד שאין כלום (יעני, שבר) – עדיין יהיה לה קשה להתנהל בבית הספר לבד (סיבות: כאב וגם קצת פינוק)
3. יכול להיות שזה שבר?? לאאאא, לא נראה לי..
אז התחלתי את הבוקר בלומר לה, גם אני עייפה בבוקר… זו רק מכה – זה יעבור…
והסתיים ב- טוב נו, בואי נטוס עכשיו לבדוק
(דילגתי הפעם על רופא ילדים והפניות – ישר לאורתופד, צילום, אורתופד… בכל זאת, בוקר עם מלא פגישות).
סיימנו הכל – והפלא ופלא – אין שבר… יעבור.
אבל אחרי שאמרתי יששש! קראתי לבעלי שיאסוף אותה מהר כדי שאני אמשיך משם ישר לעבודה, אישרתי לה ברוב טוב ליבי להישאר בבית ולא להמשיך לבית הספר, ואפילו הצעתי קוראסון…
היא עמדה בוכייה ועצבנית ממש!!
שאלתי – עם כל הסבלנות שהצלחתי לגייס – מה??? מה??? הלכנו לבדוק, נתתי לך חופש מבית ספר, קונה לך קוראסון… מה את עוד רוצה???
ותתכוננו לשוס! כי היא יותר נבונה ממני!!
ענתה לי: "זה לא זה! את לא התייחסת לזה שכואב לי"
אמאל'ה – כל כך פשוט… נתתי לה את החיבוק של החיים!! והיא הזילה דמעה…
והלכנו להטביע את הכאב במאפה שוקולד במאפייה, עד שאבא יגיע.
