זו אולי היתה אחת ההברקות הגדולות שלי בתקופת הקורונה…
מלא ילדים בבית, המון "יציאות" שיוצאות להם מהפה, ואת לא מאמינה למשמע אוזנייך….
ובאחת מהפעמים הללו – באה המחשבה – אני חייבת לרשום את זה…
ומיד אחריה – עוד מחשבה – למה אני חייבת לרשום את זה? שכולנו נרשום את זה…
לקחתי בריסטול וכתבתי את המשפט הבא:
ימי קורונה: משפטים שלא חשבנו שנשמע מהילדים:
וכתבתי את הפנינה הראשונה שעוררה בי את כל רצף המחשבות הללו…
לכל משפט – אני מבטיחה לכם.ן – יש הסבר כמעט הגיוני….
הנה ההסבר של הראשון:
יש להם משחק מחשב שנקרא "סימולציית עז" – זה משחק שבו אתה עז חייזרית, ואת שאר ההסבר – (אני מודה) פחות הפנמתי…
בכל אופן, אני לתומי מטגנת שניצלים במטבח, שקועה במחשבות כשלפתע אוזניי שומעות את אלעד צועק לדניאל : "אתה יכול לפחות ללקק אותי???" מיותר לציין שצנחה לי הלסת, ומגוון המחשבות שחלפו מוחי לא יבייש שום קרימינל מתקדם….
הכנסתי ראשי לסלון, – ובנון-שאלנטיות – שאלתי – "מה אמרת??"
ואז מגיע ההסבר שבאופן מפתיע יחסית, נשמע הגיוני ממש!
קיבלתי הסבר כי במשחק הזה אתה עז חייזרית (משחקים יחד, כל אחד מהם הוא עז), ואם עז מלקקת אותך (נזכיר, גם השני עז) – אז אתה קופא…. היה המשך להסבר למה חשוב לקפוא ואיך זה מועיל, אבל כבר קצת איבדתי עניין ולא הפנמתי את המשך הסיפור (וגם כי הרעשים הקרימינלים שרצו לי בראש מיד אחרי תחילת המשפט "לא, אמא – אתה עז ו…" – נרגעו למזלי).
הגרסה השנייה – כבר שיכללתי את הדף, העתקתי לכתב דפוס – שכן הקטן בכיתה א' כבר התחיל ללמוד לקרוא, ורציתי שיוכל להיות שותף… והמשכנו עוד מספר משפטים….
גם היום, מידיי כמה זמן – כשמגיעה יציאה טובה – הם אומרים לי – "אמא, זה חייב להיכנס למשפטים" או מבקשים שאתלה שוב את דף למשפטים חדשים ליד פינת האוכל…